אני לא הכרתי. אבל הוא נחמד וויזואלי, אז אתמצת אותו ונראה.
פרופסור מוזמן להרצות בפני קהל סטודנטים בנושא "ניהול זמן יעיל". הפרופסור כמובן בעל שם, חכם וזקן. הסטודנטים כמובן חכמים, שקדנים וצעירים. יושבים מרוגשים ומחכים לשמוע הרצאה ארוכה וחכמה.
המרצה מגיע ומוציא מיכל זכוכית גדול ושקוף ומניח אותו על השולחן. אוקי, עכשיו הוא מוציא תריסר אבנים גדולות (נניח כמו כדורי טניס) ומניח אותן בתוך המיכל. אחת אחרי השניה – עד שנגמר לו המקום במיכל. ואז הוא שואל את תלמידיו – "סטודנטים יקרים, האם המיכל מלא?" – טוב, כולם משיבים שכן. והוא שואל אותם שאלה נוספת – "בטוחים?"
חכו שניה, יש המשך. עכשיו הוא מוציא מהתיק שלו שקית מלאה אבני חצץ קטנות. הוא שופך את החצץ לתוך מיכל הזכוכית השקוף ומנער אותו היטב עד שאבני החצץ יורדות לתחתית הכלי ומתערבבות עם האבנים הגדולות. "עכשיו", הוא שואל, "האם הכלי מלא"? טוב, אמרנו שהסטודנטים חכמים ושקדנים וכבר לא ממש עונים.
הנה, תיכף סימנו. יש עוד שני סיבובים – אחד עם שקית חול ואחד עם בקבוק מים. בסוף הסיבוב של המים הסטודנטים כבר מרגישים בטוחים שעכשיו באמת במיכל מלא ועונים בלי פחד – "כן, המיכל מלא".
אבל לא, זה לא המצב. הפרופסור מוציא מחט וזורק אותה למיכל – היא נעלמת בתוכו.
זהו, סיימנו. המרצה שואל – "מה מראה לנו הניסוי הזה?" טוב הסטודנטים שלנו עונים תשובות חכמות. נדלג לתשובה שלו:
"האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא נכניס למיכל קודם את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס את השאר אחר כך, אך אם נכניס קודם את האבנים הגדולות, נוכל להכניס עוד קטנות מהן ועוד קטנות מהן."
ומה כדאי לזכור מהסיפור? כדי לנהל נכון, צריך לתת קדימות לדברים הגדולים. אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים יתמלאו ימינו בהם ולא יישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים לנו באמת.
לכן, נזכור לשאול את עצמנו את השאלה: "מהן האבנים הגדולות בחיי?" וכאשר נזהה אותן, נכניס אותן ראשונות והן ימלאו את לוח הזמנים שלנו, אך גם יאפשרו לנו להכניס בהמשך את כל השאר.
וגם – מה שדוקר אף הוא ייכנס פנימה אך ייעלם כלא היה.
אז מה האבנים הגדולות שלכם?
